מה עושים כשמגלים שיצירה אהובה עליך מוטלת בספק?
לפני שנה בדיוק כתבתי פוסט על זן בהתבססי על ספרו האלמותי של אויגן אריגל "זן באמנות הקשת". הפוסט, אגב, תוכנן תחילה להתעסק בחשבון נפש שלי מאותה תקופה אך השתנה תוך כדי קריאה מחודשת של הספר, עד כדי כך הילך עלי קסם הספרון הקטן הזה.
לפני זמן מה נודע לי כי מחבר הספר, פרופסור גרמני במקור, שביקר ביפן בין 2 מלחמות העולם, היה אוהד נאציזם ותמך בהם. מידע חדש זה הטריד אותי, או ליתר דיוק, הטרידה אותי המחשבה, האם גילוי זה צריך להטריד אותי? האם כל התיאורים היפים שבספר שליוו אותי במשך שנים רבות כל כך הם פחות יפים עתה? פחות נכונים? פחות מלאי קסם? פחות מאירים ומשכילים?
המחשבות שלי לא הובילו אותי למקומות שונים וחדשים ממה שנאמר עד היום. זאת סוגיה שמלווה אותנו מקדמת דנא בכל כך הרבה אספקטים בחיים. דוגמאות לא חסרות, מהמוסיקה של וגנר, שיריו של אייל גולן, יצירתו של לואי סי קיי ועד מרצדס, מספנות טיסנקורפ (מפרשת הצוללות זוכרים?) וה-DBS. מה עושים מבחינה מוסרית ופילוסופית? מעשית?
כמנהג הזן (כן, אני נתלה עכשיו באילנות גבוהים) החלטתי להתחבר ל"כאן ועכשיו" ולהמשיך ליהנות מהספר. במעשה זה החלטתי, למעשה, לנתק את היצירה מיוצרה. לתת לה חיים עצמאיים. זאת החלטה שלי. בלתי תלויה שאולי תשתנה בהתאם לזמן ולמקום ולתחושה. אני מכבד ואכבד כל מחשבה אחרת בנידון.
ספר מקסים! ממליץ לכולם!