נכתב במקור בשנת 2013.
מה מניע אדם לא צעיר, אחרי 15 שנה לעזוב אמנות לחימה אחת ולעבור לאחרת? להחליף שיטה, סגנון, מורה, דוג'ו, חברים...?
התחלתי להתאמן באייקידו לפני 20 שנה. בזמנו לא הכרתי את התחום, לא ידעתי אמנות לחימה מהי וחיפשתי פעילות ספורטיבית עם תוכן רוחני. כך הגדרתי זאת בזמנו. למעשה, הסיבה האמיתית לבחירה באמנות לחימה הייתה שונה לגמרי, את זאת גיליתי לאחר מספר שנים תוך חיפושים ונבירה פנימית עמוקה, אך זה סיפור אחר. הבחירה נפלה על אייקידו שהינה אמנות לחימה יפנית פנימית אך דינמית המתמחה בעיקר בבריחים והטלות בטווח בינוני-קרוב. ייחודה משאר אמנויות הלחימה הוא בפילוסופיה שלה שמטיפה להרמוניה עם היקום (כולל היריבים!) ובטכניקה, המבוססת על אמנות הסמוראים, המיישמת פילוסופיה זו. התרגול מבוסס בעיקר על עבודה בזוגות תוך ביצוע טכניקות שונות. אין פורומים / קאטות. למעשה, מדובר על תירגול אינסופי של טכניקות תוך העמקה משתנה בהתאם לרמתך. במהלך השנים התקדמתי באייקידו, אהבתי מאוד את החיבור בין הפילוסופיה לפרקטיקה, על המזרון ובחיים בכלל. שם למדתי עקרונות שנכונים, מסתבר, בכל אמנות לחימה כמו עבודה עם הגוף, שיחרור וכו'. היה דגש עמוק על עבודה פנימית הן ברמה הטכנית והן ברמה המנטלית. כל התובנות הללו מגיעות מתוך התרגול, מתוך הטכניקה. ולאחר הרבה שנות אימון, הטכניקה הופכת לשקופה, לחלק ממך. הגוף מבצע את התנועה מבלי לחשוב. הפתרונות השונים עולים תוך כדי התנועה, מתוך המצב, מתוך ההתקפה. המגן "נאגה" הופך לתוקף "אוקה" ולהיפך. נהדר, הלא כן? אז זהו שלא. משהו היה חסר. חסר הן במימד הפרקטי מעשי והן במימד ההתפתחותי. אחרי שנים חוויתי תחושה של חסימה ודריכה מיקצועית במקום, הרגשה שבמקום להעמיק ולהתפתח מתוך הטכניקה אני מתקבע, חוזר על עצמי, ממחזר את עצמי ללא הרף. ממחזר את התנועות, את הטעויות שגורמות לי לעבוד באופן לא אופטימלי. לא כפי שרציתי ודמיינתי. חיפשתי למלא את החסר. חיפשתי משהו אחר.
חבר שהתאמן איתי באייקידו שנים רבות, סיפר לי על "קונג פו וין צון"או כפי שמבטאים "ווינג צ'אן". הוא התאמן במסגרת ההתאחדות קונג פו וין צ'ון בישראל. אמר לי שזה משהו אחר ואכן כבר באימונינו המשותפים זיהיתי והתרשמתי מאוד מהמעשיות ויעילות השיטה . חיכיתי כמה שנים תוך שאני בודק וטועם גם אמנויות לחימה נוספות כמו קארטה גוג'ו ריו, טאי-צי לסוגיו (יאנג וצ'אן), שינג אי צו'אן (אמנות לחימה סינית פנימית), ג'יג'טסו ברזילאי. לבסוף ניגשתי לבדוק. הנה אני, אחרי קרוב לחמש שנים, עדיין עושה "קונג פו וין צון".
מה מצאתי ב"קונג פו וין צ'ון"? (נדגיש כי מדובר על שיעורים במסגרת "התאחדות קונג פו וין צ'ון בישראל" המלמדת את הגרסה הווייטנאמית של השיטה). הדבר הראשון הבולט שמשך אותי היו אלה האימונים. האימונים היו שונים לגמרי ממה שהכרתי עד כה. האימונים מאוד מאורגנים ומסודרים אך כמעט ללא תרגול של טכניקה. וכאדם שמגיע ממקום של טכניקה, תרגול אינסופי של טכניקה, האפשרות להתאמן ולהתפתח גם באופן אחר הדהימה אותי. לא פחות.
מהלך האימון הוא אוסף סלקטיבי מאוד של תרגילים להעצמה פנימית והגברת המיומנות הגוף שגובש בלעדית בהתאחדות. (אגב, זהו אימון שיכול שמש כבסיס לכל אמנות לחימה שהיא). אתה מבצע את התרגול, משתדל כמיטב יכולתך, לעיתים התרגילים נראים לא קשורים או שאתה לא מבין את טיבם אך לאחר שבועות מספר, אתה מגלה כי קורה לך משהו בגוף. משהו טוב. משוחרר ומגיב. משהו שמתפתח עם הזמן אם אתה מאפשר. ותאמינו לי שלא קל לשנות הרגלים של שנים.
אתה נוכח לעיתים כי דווקא הניסיון שהבאת מעכב אותך, מקשה עליך, אוטם אותך מללמוד להיפתח למקומות ודברים חדשים. "איך ממלאים כוס מלאה?"
גיליתי עבודה פנימית ברזולוציות שלא הכרתי, שימת דגש על כל פרט ופרט בגוף, מלמעלה עד למטה. כל תהליך פנימי, כל תזוזת רצועה, גיד ועצב מזוהים, מאובחנים ומדודים. פיתוח יכולת עבודה מודעת הוא רק אחד השלבים בתהליך ההיכרות עם המנגנונים הנסתרים של הגוף. יש באימונים תרגול בשילוב "צ'י-קונג" והתרגול הזה מאפשר לנו, כדברי דיאנה אחת המתאמנות ,"לפרק את התנועות למרכיבים הכי בסיסיים שלהן, לחקור אותן, ולאחר הבנת התוכן לגשת מזווית חדשה לתנועות המוכרות לנו מקונג פו וליצוק לתוכן תוכן חדש. בעזרת שילוב שני צדי המטבע, מבינים יותר טוב איך אפשר להיות רך אך עוצמתי, איך אפשר להתמודד עם כוח נגדי ויחד עם זאת להישאר רפוי ולא להיפגע, ואיך לבצע תנועה בצורה נכונה על מנת לשתף את כל הגוף ולהגביר את העוצמה." ממש כך. בנוסף, העבודה הפנימית זולגת גם לעבודת הזוגות. חיבור והקשבה לפרטנר תוך כדי שחרור היא פעולה עמוקה ומורכבת אף יותר.
לומדים דברים רבים אך היריעה קצרה מלהכיל, בקצרה ניתן לומר כי גיליתי אמנות לחימה המאפשרת לי לגדול ולהתפתח כל הזמן ובכל עת, גם במימד הלחימתי וגם במימד הפנימי. קונג פו יון צ'ון היא אמנות מאוד פרקטית ויעילה מחד, אך מאוד פנימית וחוקרת מאידך. מצד אחד זו אמנות קשה וברוטלית, קטלנית, ומצד שני אמנות משוחררת ומגיבה. האמנות מאפשרת ניצול מירבי של כל תנועה תוך גיוס עוצמה ומהירות רבה, יחד עם חקירה איטית ועמוקה ללא מאמץ. חיצוני ופנימי. יינג ויאנג.
מידי פעם אני חוזר להתאמן באייקידו. לשמור על התחושה, על הקשר והחיבור, עם הגוף ועם האנשים (לא מספיק, לצערי) אך כמובן ההרגשה היא אחרת. אופן המבט על הדברים השתנה, הפעולה השתנתה ואיתה גם הטכניקה. באופן מוזר (ואולי לא) אני מרגיש כיום כי למרות שקיימת אצלי חלודה בטכניקה, הרבה חלודה לא נכחיש, האייקידו שלי היום הרבה יותר הוליסטי וטוב מאי פעם. כאילו האיקידו לא עזב אותי והוא נמצא פה בתוך הקונג פו וין צ'ון. ובאמת, אכן מענג אותי לשלב בתירגולים גם אלמנטים וטכניקות מאייקידו. כאילו השניים התמזגו ונהפכו לאחד. אלה חיבורים שיוצרים בעיני משהו יותר שלם. יינג ויאנג.