בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה כדי להגיע ליעדם. הארץ המובטחת! ארץ מובטחת גם כמקום וגם כאידאה. הם הלכו, טעו, התבלבלו, חזרו, רבו, לא התקדמו. רק בסוף מסע ותהליך סיזיפי וארוך הם הגיעו לארץ הנבחרת. כיום אנו זוכרים ומזכירים זאת בפסח.
בהתפתחות של מתרגל הליכה במדבר היא חלק בלתי נפרד מהתקדמותו. הגעה למקום ולתקופה בה מתקדמים לשום מקום. דורכים במקום. זוהי תקופה מתסכלת ומאתגרת ביותר של אימונים, תרגולים ובעיקר התמדה והתבוננות אישית. אבל זו תקופה שבלעדיה צמיחה אמתית לא תתקיים.
בניגוד לתקופה הראשונה של המתרגל בה גרף ההתקדמות הוא מאוד תלול. תקופה בה אתה לומד בכל אימון דבר חדש ומרגיש בזמן אמת איך הגוף משתנה ומתפתח. תקופה של פריחה והתחדשות. בתקופה השנייה ההתקדמות נעצרת. ישנה סטגנציה ודריכה במקום שלא לומר נסיגה. כישלון, חוסר ביטחון, התפכחות, חוסר מוטיבציה, חזרה, חוסר התפתחות ועתיד לא ידוע. אין אופק, אלו חלק מתחושות המלוות אותנו בתקופה זו.
זוהי תקופה מאתגרת ביותר משום שהמתרגל נדרש להתמודד עם קשיים חיצונים ופנימיים. המתרגל נדרש להתעלות ממציאות מדכדכת של אי הצלחה ודריכה במקום, להתעלם מהכישלון וחוסר הודאות. לרוב לא מדובר במכשול אחד אלא על גרף התקדמות סטטי שמאוד מייאש חלק גדול מהמתרגלים וגורם להם לפרוש ולשנות כיוון.
מתרגלים ותיקים כבר מכירים את התקופות הללו ויודעים כי שהתקדמותו של המתרגל היא לא לינארית אלא בדמות גרף עולה ויורד. במהלך שנות האימון ישנם הרבה תקופות ורגעים של הליכה במדבר. אנו יודעים להיערך ולקבל את התקופות הללו בהבנה ובצפייה כי תמיד בסופן אנו גדלים וצומחים. כמעט תמיד מדובר על ירידה לצורך עליה. פתאום זה קורה! פתאום ישנה פריצה וחידוש ההתקדמות. מדובר בתקופה מאתגרת שאם המתרגל ישרוד אותה הוא ייצא מוחזק מנטלית והתפתחותית כאחד ויגיע לארץ המובטחת! זהו אחד המכשולים המשמעותיים ביותר שעובר אדם במהלך התפתחותו כאמן לחימה.
אחת הסיבות לתחושה זו היא פער בין הגוף לבין הראש, לפעמים הגוף מבין משהו שהראש עוד לא מוכן לבצע ולעיתים זה הפוך, הראש מבין דבר שהגוף עוד לא מוכן לעשות. המקום היחידי בו אנו מרגישים במטבנו הוא המקום בו הגוף מסונכרן עם הראש. ששניהם עובדים כיחידה אחת מתואמת. אז אנו מרגישים במיטבנו. כאשר הסנכרון לא קיים העשייה מרגישה חסרה ולא מסופקת.
חשוב לציין שהתפתחות והתקדמות לא מתרחשת מאליה. אנחנו צריכים להתאמץ, להזיע כדי לעבור את התקופה. לפעמים ואף לרוב, ההתמדה תספיק, הסבלנות מספיקה על מנת שהגוף יסתנכרן מחדש ויתעל זאת להתקדמות. אך לעיתים אנו צריכים לחפש, ולחפש חזק כדי להתקדם. לחפש בעצמנו, בסביבה, במורה, בחברים. להרחיב אימונים, לנסות לבוא מגישה חדשה. לפעמים להתחיל מהתחלה, לשכוח כל מה שידעת ולהתחיל מהיסודות. לרוב זאת הבעיה.
אצלנו היסודות הם שחרור ויציבה. כשאנו לא מצליחים (וגם כשמצליחים) אנו חוזרים ליסודות האלה, לעמידה הנכונה, להשתרשות, לנשימה והכי חשוב לשחרור. להרפיה. מתחילים בקטן לאט וסטטי, ולאט לאט מתקדמים שוב... לכל התלמידים שלי אני חוזר ואומר שאנו נלמד את האמנות כמה פעמים, בפעם הראשונה ואחריה בשנייה ובשלישית. ובכל פעם קצת אחרת.
להתחיל מחדש זו סוגיה מעניינת בפני עצמה. איך אפשר ללמוד מהתחלה? איך אפשר להגיד לגוף לשכוח את מה שלמד? לזרוק את המטען שכבר צברנו? הרי אנחנו כבר לא אותו הדבר. השתנינו. התגובות שונות. מה עושים?
כמו הרבה מאוד פעמים התשובה היא לשחרר. לשחרר מתפיסות, מזיכרון. ולנסות באמת באמת לעשות את הדברים בצורה נקיה. לנסות להסתכל על הדברים בעיניים רעננות בתוליות. תמימות. כמו ילד.
כאמור, הרבה מאוד פעמים החיפושים האלה הם אישיים, עבודה פנימית שלך עם עצמך. סולו. זו לא התקדמות שתוכל לעשות באימון עם חבר. לא מדובר על ביצוע טכניקה כזאת או אחרת. מדובר על אתחול מערכת הפעלה של הגוף.
בריצת מרתון ישנו מושג שנקרא "הקיר". לרוב הוא מגיע אחרי 30 ק"מ ויותר. זהו הזמן בו מאגרי האנרגיה בגוף אוזלים, אתה מרגיש חולשה רבה, הכאבים עולים ומתגברים. זה המקום בו אתה ממשיך לרוץ עם הרזרבות אבל בעיקר עם הרוח, בנחישות ובאומץ. מתגבר על כל הכאבים ומתעלה מעל החולשות והספקות. במקום הזה אתה למד שהקלישאה נכונה, הרוח חזקה מכול!
אחת הדרכים להתמודד עם הקיר היא להתכונן אליו. לדעת ולצפות שהוא יגיע. לקבל אותו כמו חבר ישן וטוב. לא להתייאש ממנו. לחייך אליו ולהגיד כמה טוב שבאת. היציאה מהמדבר שלנו דומה ביותר. אנחנו נתמיד ולא נוותר.
אלו הטיפים שלי לצמיחה מתוך המדבר.
1. לצפות שזה יגיע.
2. לחזור ליסודות
3. לא לוותר
4. סבלנות
5. עבודה אישית
זהו אחד המקומות המשמעותיים שאני חש כמתרגל וכמורה בפער ובמתח בין ההרגשה של כאן ועכשיו לבין הידיעה והאמונה שמשהו טוב יצמח פה אם נאפשר. זה המרווח בין דריכה במקום להתחדשות.
הצמיחה מובטחת! בהצלחה לכולם !