(נכתב במקור אחרי סוכות 2018) תקופת החגים הייתה זמן לטעינת מצברים, התמקדות במדיטציה, עבודה פנימית וחזרה לשורשים. שורשים? שורשי הסיבות שהביאוני להתעמק בתורת המזרח ולעסוק באמנות לחימה. והסיבות שעדיין מניעות אותי יומיום ללמוד, לתרגל, להתאמן ולנסות ליישם.
בתקופה זו חזרתי וקראתי את אחד הספרים האהובים עלי. טקסט מקסים על הזן שנכתב בשנות ה-50 ע"י פרופסור גרמני בשם אויגן הריגל: זן באמנות הקשת.
כותב בהקדמה ד.ט. סוזוקי:
"אחת התכונות המהותיות ביותר של הירייה בקשת ושל שאר אמנויות המקובלות ביפן, וכפי הנראה גם בארצות אחרות במזרח הרחוק היא, שאינה משרתת כל תכלית, ואינה מיועדת אפילו לגרימת הנאה אסתטית, אלא להכשרת התודעה במגע עם המציאות הקיימת. על כן, אין יורים בקשת כדי לקלוע למטרה, ואין מניפים חרב כדי להביס את היריב. אין הרקדן רוקד רק כדי לבצע תנועות ריתמיות של הגוף, אלא בראש וראשונה לשם תיאום הרמוני בין התודעה לתת מודע..." "..לשליטה מלאה בירייה בקשת לא די במיומנות טכנית, אדם חייב להתעלות על הטכניקה, עד שתהיה יכולתו "אמנות ללא אמנות" הצומחת מהתת מודע..."
אני לא יורה בחץ וקשת, למרות שאחרי כל מפגש עם הספר אני ממש מתפתה, אבל כפי שנאמר בספר זה באמת לא חשוב, משום שתודעה הולכת אתך לכל מקום, נמצאת אתך בכל מצב וכל הזמן.
"כשמגיע אדם לדרגה זו של התפתחות "רוחנית", הריהו אמן זן של החיים. אין הוא זקוק כצייר לבד, למכחולים ולצבעים. אין הוא זקוק כמו הקשת, לחיצים, למטרה או לציוד אחר. יש לו אברים, גוף, ראש. חיי זן שלו מתבטאים בכל "הכלים" האלה. החשובים כצורות ההופעה שלו. ידיו ורגליו הן המכחולים, העולם הוא הבד, שעליו יצייר את חייו..."
הספר מספר (ספויילר) על התנסותו של המחבר "פרופ' אויגן הריגל" בלימוד אמנות הקשת. הוא מדבר בגוף ראשון על חוויותיו, על התנסותו, על הקשיים אותם הוא חווה במהלך לימודיו. הספר כ"כ כובש כי החוויות שהוא מטיב לנסח כל כך טוב הינן אוניברסליות. ההתנסות והקשיים אותם הוא חווה קיימים בכל לימוד ובכל חווית זן אצל כל אדם באשר הוא. ובפרט לאדם מערבי הפוגש תרבות זרה.
אסיים בציטוט אחרון:
"כשנשאל אמני קשת יפאניים על עימות זה של הקשת עם עצמו, תשמע תשובתם מסתורית לגמרי. בעיניהם, מהותו של העימות הוא בכך, שהקשת קולע אל עצמו – וגם לא אל עצמו – ואולי הוא פוגע בעצמו – ואולי אינו פוגע בעצמו - ועל ידי כך הוא הקולע והמטרה, הפוגע והנפגע. או, אם אשתמש במונח הקרוב לליבם של מורים-אמנים: על אף כל פעילותו, הקשת הוא המרכז האדיש. עתה בא הדבר הגדול והסופי: האמנות נעשית לא אמנותית, הירייה אינה עוד ירייה, היא ירייה בלי חץ וקשת, המורה נהיה תלמיד, האמן נהיה מתחיל, הסוף נעשה התחלה וההתחלה נעשית שלמות."
מקסים!!!